אחרי כמה ימים הגיע המייל:
"לצערי השבוע חוויתי חזרה לדפוס הישן של האכילה בלילה
אין לי ספק שיש לי משהו לא פתור עמוק עם נושא המתוק בכלל והשוקולד בפרט
לצערי הכלים שדיברנו עליהם בראשון לא עוזרים לי בשלב זה להתמודד עם הסיטואציות, ההרעה נובעת גם בגלל קושי הורמונלי, עייפות נוראית, כאבי גוף, צורך עז למתוק והשתלטות המחשבות השיפוטיות. חוויתי הצלחה מדהימה בחודש האחרון ולא אתן לזה להתמוסס נקודה!
החלטתי היום שעד לפגישתנו הבאה מתוק לא יכנס לפי וזאת החלטה.
בטוחה שתצליחי לסייע לי להתמודד גם עם סוגיה המורכבת הזו כפי שהצלחנו עם סוגיות מורכבות אחרות.
כי לצערי הרב מאד אני עדיין במלחמה, בפחד, בכעס עם כל מוצרי המזון המתוקים בעיקר שוקולד
אין לי דרך אחרת ואני אמשיך לצעוד קדימה!!"
לא הופתעתי.
"נ., יקרה
בשיחה האחרונה פתחנו משהו, וכשפותחים, זה כמו לגעת בפצע, "ההרעה" לא מפתיעה אותי בכלל. זה מפחיד פתאום לחשוב שזה בסדר לאכול מתוק
זה מאיים. "מה אני עושה עם המותר הזה פתאום?"
והנה את בוחרת לא לגעת חודש. החזרה לעולם האיסורים לא מקדמת אותך. היא היא הרגרסיה.
אז נלך על מה שכן.
אני מציעה שבמהלך החודש הקרוב תבחרי מתי וכמה כן תאכלי מתוק.
את חושבת שתשמיני מזה? נכון שלא?
כל מה שקורה מסביבך – עייפות וכו' לא קשור. את מחפשת הסברים ומוצאת. תניחי לזה.
תאמרי לעצמך אני אוכל מתוק רק X פעמים ב Y. זה מה שאני נותנת לעצמי כרגע. נכון לעכשיו.
יום טוב"
"מילה אחת - את מדהימה
אני מתחברת לכל מה שרשמת. מדהים אותי שאלו דפוסי חשיבה שאני חייה עליהם יום יום במסגרת עבודתי וגורמים לי להצלחה.
אני אוכל מתוק רק 2 פעמים בשבוע מתי שיתחשק לי ומה שהכי יתחשק לי באותו רגע
זה מרגיש לי נכון .
תודות על הכל
נ. "