רגשות אשם, שיפוטיות וביקורתיות - המתכון הבטוח לכשלון
"הכנתי סלט גדול, עם גבינה ולחם. שבעתי ואפילו היה לי טעים, אבל אז פתאום היה לי צורך במשהו מתוק. לקחתי עוגיה אחת, ואחריה עוד אחת ולא הפסקתי עד שהשקית נגמרה. הרגשתי נורא, כעסתי על עצמי כל כך שאחרי כמה דקות אכלתי עוד!"
זה מתחיל מציפיות או חוקים שלא עומדים בהם. ממשיך באכזבה, מתפתח לתיסכול, מתגבר לכעס ולרגשות אשמה.... זה נכון בכל תחום, כשמדובר בציפיות וכללים בעולם ה"דיאטה" הרי שאכזבה, תיסכול, כעס ורגשות אשמה מגיעים בסופו של דבר לא רק לתחושה כבדה מבחינה נפשית, אלא גם לאכילת יתר ולכבדות גופנית. וזה מעגל כי גם אותה אכילת יתר מלווה ברגשות אשם, וכך סובב לו גלגל התיסכול וההשמנה עד אין קץ.
מישהי אמרה לי פעם: "כשאני אוכל כמו שצריך אז אני לא ארגיש אשמה"
ואני עניתי: "כשלא תרגישי אשמה אז תאכלי כמו שצריך"
"אני חושבת הפוך, הא?" דמעות זלגו מעיניה. לא של צער אלא של פריצת דרך, של תובנה, של סדק קטן בחומה גדולה שנפרץ ואיפשר להתחיל דרך אחרת, חדשה, שמתחילה קודם כל במחשבה.
למי שרגיל/ה לחוש אשמה על כל חריגה מנקודות/קלוריות/מסגרת/תפריט/כללים, צפויה דרך מאתגרת. זוהי היפרדות משפת הדיאטה, ולמידה של דרך חשיבה שונה ומתגמלת.
למה אני לא מצליח/ה לסלוח לעצמי כשאני לא מצליח/ה? מפני שרגשות האשמה שומרים עלי
"אני מרגישה אשמה. אשמה כשאני אוכלת מתוקים, אשמה כשאני נהנית מאוכל טעים ומשמין..."
לכאורה האשמה היא מכשלה, אז מדוע אנחנו אוחזים בה ולא משחררים? גם אחרי שהגענו לתובנה שאכילה שפויה ונורמלית היא אכילה שיש בה הקשבה (לעצמי), הבנה (של עצמי), סליחה (לעצמי)? שהאשמה רק גורמת לנו לאכול יותר?
"כי אם אני אפסיק להרגיש אשמ/ה אז אני ארשה לעצמי...."
האשמה הופכת להיות השומר האישי שלי. שומר הראש. אולי שומר הגוף?
אם אני אפסיק להרגיש אשמ/ה...מה יהיה????? מה יקרה לי???? מה יגרום לי להפסיק לאכול אחרי הפרוסה השלישית של העוגה, אם תחושת האשמה לא תהיה שם?????????
החדשות הן כאלה – האשמה היא זו שמחוללת את האכילה ולא השומרת
לפני מספר ימים אמר לי ניר:
"כשאני אוכל במידה הנכונה אני מרגיש נפלא עם עצמי, אבל ברגע שחרגתי ואכלתי מעט יותר מדי, אני כועס על עצמי ואז לא מפסיק לאכול עד שאני מגיע לשלב שאני נגעל"
אם הכעס היה השומר הוא הרי היה עוצר אותו, הוא השדון הפנימי ההרסני שאנחנו פוחדים לשחרר.
אז מה מחליף את האשמה? קבלה, השלמה, הסכמה. סלחנות, סליחה!
נסו לומר לעצמכם משפטים שמתחילים ב"זה בסדר ש..."
זה בסדר שמתחשק לי מתוק
זה בסדר להינות מאוכל
זה בסדר לרצות משהו טעים
לפעמים שחרור מהאשמה הוא פשוט, ולפעמים האחיזה בה פחות מאפשרת, זה תהליך וזה שווה.
החוויה של אכילה מתוך הקשבה, הנאה, כיף וחוויה, תוך הקשבה לגוף ולנפש, תוך כך שנותנים לגוף את מה שהוא צריך ולא יותר מכך, משחררים עודפי שומן ובעיקר נותנים לנפש להיות חופשיה.
ובכלל לסלוח זה ביטוי נפלא של קבלה, של השלמה ושלמות, של שקט ונינוחות.
שקט, נינוח ושלם!
משם יגיע השינוי.
