החופש שבהקשבה
הרצון להיות חופשי הוא ערך עבור רבים. חופש הוא אחד הצרכים הבסיסיים של האדם. אלא שהתרגום שלו בעולם האכילה הוא לעתים כאוטי. חופש נתפס כאפס כללים, אפס מסגרת ואפס גבולות. משהו מוחלט, טוטאלי. במילים אחרות – כאוס. וכך, מוביל לו הבלבול, ההבדל הדק לכאורה בין חופש אמתי לכאוס, להרבה מאד סבל, תסכול וגם להשמנה.
הקלקול הגדול הגיע מעולם הדיאטות. התפיסה שכדי לרזות צריך להגביל, להימנע ולאסור, היא כה מושרשת, והיא, לצערנו, גורם ההשמנה השכיח ביותר. נשמע מוזר? אולי.
בואו נחשוב יחד: מהו ההיפך של "אסור"? מותר. מהו ההיפך של "מוגבל"? בלתי מוגבל!!! מהו ההיפך של הימנעות? שחרור. מוחלט. כך, כשאנחנו סגורים בתוך כלוב הדיאטה, שלרוב בחרנו בעצמנו, ומתוך בחירה חופשית, להיכנס אליו, אנחנו חשים מוגנים. הכללים ברורים. המסגרת מוגדרת. אנחנו מתנהלים בתוך הכלוב וחשים בטוחים ומוגנים. עד שרגע אחד, הציפור מתגעגעת לחופש שלה. וכשהיא פורצת מהכלוב היא מנצלת כל רגע וכל הזדמנות על מנת לממש את החופש שלה. היא תעוף ותעוף ותעוף.
לעומת זאת, מה עושה ציפור שחופשיה כל הזמן? היא לפעמים עפה, ולפעמים נחה על ענף. היא חיה את חייה בלי לחשוב שיש כלוב, שהיא עלולה להימצא בו.
מטאפורה חמודה?
אז מה זה חופש באכילה? חוויה של חופש?
לא, לא, זה לא מה שעובר לך בראש עכשיו. זה לא לפתוח את המקרר ולעוף עליו. חופש הוא לאכול מתי ואת מה שאני באמת רוצה.
מי ששפת הדיאטות נעוצה בראשו יתקשה להיפתח לאפשרות של אכילה חופשית מתוך בחירה. הפחד מעצמי תופס את הבמה. "אם הכל יהיה לי מותר, אני אוכל בלי סוף. מה יעצור אותי?"
אלא, שבתוך כל אחד ואחת מאתנו שוכנת ידיעה טהורה של מה שטוב בשבילי. לו הייתה לי היכולת להקשיב לעצמי ולאכול מה שאני באמת רוצה, הרי שהייתי בוחר/ת מתוך החופש האמתי שלי – אולי לאכול אוכל בריא, אולי לאכול ארוחות משביעות ומספקות? אולי להתפנק בממתקים ממש שווים, ולא סתם כי הם שם והיום אני ביום של "מותר"? אולי.
סביר להניח שלא הייתי אוכל/ת הכל מהכל. הרי זה לא באמת מענג אותי. לא בגוף ולא בנפש. בגוף צפה תחושה של מלאות יתר, לפעמים אפילו גועל, והנפש? היא הורסת את כל החגיגה. רגעים ספורים בלבד אחרי שאכלתי מופיעים להם חרטה, כעס, ביקורתיות, שיפוטיות, אשמה, וכל אלה יחד חוברים לחוויה שלילית, שאיפה היא ואיפה החופש???????
תגידו, באיזה תחום בחיים שלכם אתם עושים מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים? בעבודה? בזוגיות? במשפחה המורחבת? בתחביבים שלכם? כשאתם מבלים?
נכון, יש, יש מקומות שבהם אנחנו משחררים. בחופשה, בבילוי, אולי בספורט, בריקוד, בנגינה, במיטה. אנחנו זקוקים לשחרור, להרפיה, אלא שאלה מקומות תחומים במקום וזמן. אנחנו חיים בתוך מסגרות, שיש בהן כללים, נורמות, גבולות. וכל אחד מאלה בא בדרך כלל לטובתנו. יש חוקים כיצד לנהוג בכביש, אחרת יהיה שם כאוס. יש כללים במקום העבודה, שקבע אותם המעסיק, גם אם זה אנחנו, בהיותנו עצמאיים.
יש הרגלים שרכשנו לעצמנו ואנחנו לא בועטים בהם, בין אם בחרנו בהם ובין אם סיגלנו אותם לעצמנו, ומצאנו שהם טובים לנו, תומכים בנו. בבוקר אנחנו לא מנהלים דיון מחודש האם לצחצח שיניים או לא. זה חלק מהמסגרת שלנו. תבנית התנהגותית. היא לא נוגדת את תחושת החופש שלנו. אנחנו חופשיים לא לצחצח. היכולת הזאת קיימת עבורנו כל העת, ואנחנו לא בוחרים בה. למה? כי אנחנו יודעים שלצחצח שיניים עושה לנו טוב, הן עכשיו והן בטווח הארוך, ומתוך החופש הזה אנחנו בוחרים שוב ושוב לעשת זאת.
לרבים מאתנו יש גם כללים ומסגרות בענייני האכילה. כללים ומסגרות שבחרנו מתוך רצוננו החופשי. מי שאוכל כשר, מי שצמחוני, מי שאוכל תמיד בבוקר, מי שאוכל תמיד ליד שולחן ומתוך צלחת ועוד. למה צמחוני לא מרגיש מוגבל? למרות שהוא נמנע מאכילת בשר? כי הימנעות זו באה מתוך החופש, מתוך חיבור לערכים, מתוך בחירה חופשית.
כך, כל אחת ואחד מאתנו יכול לבחור עבור עצמו מסגרת שנכונה לו, שנרקמת מתוך הקשבה לרצונות האמתיים, לצרכים הן של הגוף והן של הנפש. עם מרחב לחופש בתוך המסגרת.
מסגרת היא מתכון לחופש, כמה שזה נשמע מוזר. אם בחירת המסגרת נעשית בהתאמה לצרכים ולרצונות, אם היא מבוססת על הקשבה אותנטית לעצמי, ואם יש בתוכה מספיק גמישות, לא נרצה לפרוץ אותה, לא נרצה לברוח ממנה. היא טובה לנו ועובדת בשבילנו.
